על פי תהום: אומה, אימה ומוסר בשיח הציוני
אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים, 2016
.jpg "על פי תהום")
האם תשרוד ישראל כמדינת היהודים?
עלייתם ושקיעתם של עמים מתחוללות לא רק בדם ואש אלא גם בגאווה ובבושה, בצדק ובעוולה. מרגע שנבט הרעיון הציוני לא פסה תהייתם של תומכיו ומתנגדיו: האם יתמיד המפעל הציוני עד שיהא מובן מאליו, נטול ספקות ומונח על מצע של ודאות שלמה? השאלה בעינה עומדת, והיהודים בישראל עודם תופסים את קיומם הקיבוצי כתלוי על בלימה, כמרחף על פי תהום.
הספר שלפניכם יורד לעומקו של סימן השאלה, שנדמה כמרחף מעל קיומו של העם היהודי גם לאחר שכונן מדינה, ומפענח את שלל סימני הקריאה שהוצעו כתשובה – ויותר משהצליחו לפתור (או לפטור) את סימן השאלה, הוכיחו דווקא את עיקשותו. הספר מתחקה אחר האימה הכפולה: "התהום שבפנים", המאיימת על זהות העם, ו"התהום שמחוץ", הפעורה למרגלות הקהילה ומאיימת על הישרדותה.
הר הגעש שלפתחו שוכנת הציונות מגיר לָבָה ערכית. עם החי על פי תהום אורג רשת ביטחון שאינה עשויה רק מחבלים של עוצמה, אלא גם מחוטים של מוסר: הקניית זכות וטעם לזהות העם ולהישרדות האומה. לגיטימציה זו היא תנאי הכרחי, קיומי. השיח המוסרי, המשקף תמורות באופייה של האומה ובדרכי התמודדותה עם האימה, מלמד גם על אחריתה – לשבט או לחסד. צדקת הציונות לא צריכה להיות נקודת המוצא לשיח הישראלי, אלא תוצאה אפשרית שלו. אין אלה מותרות אלא דיני נפשות.
תודות / אודות
כולנו צועדים על-פי תהום, הלא כן? לעתים אנו ממאנים להביט לתוכה, מחשש שניפול, מחשש שנקפוץ, ואנו מצטופפים על ספה, פוסעים לאורכה יחדיו, מתנחמים באחווה בחדווה. אך לעתים הצפיפות גדולה מדי, לפעמים גובר הדחף לדחוף, לפנות מקום, לקנות שביתה על חשבון הזולת, היריב, האויב. כך או כך, התהום אינה יודעת שובע, וערפילי שחר לא יקהו מעומקה; היא לעד שם, ממתינה בסבלנות אין קץ. זו האימה, ידיעת-התמותה, ההכרה החודרת שהמוות בלתי-נמנע ובלתי-ידוע כאחד. וזו האומה, הבטחת הנצח של העם לאדם. ובשניהם נשזר המוסר. ספר-הספרים מעיד על כך מבראשית: חווה ואדם אוכלים מפרי עץ-הדעת טוב ורע, ומגורשים מגן-עדן פן יאכלו מעץ-החיים; ומול הר-סיני ניצבים בני-ישראל, הופכים לעם ומקבלים עול מוסר—במוסרות דת. זהו צבת-הדעת שבו נתון הספר שלפניכם, בהתייצב אדם, עם ואומה מול אימת התמותה ובקשת המוסר. זהו גם הסיפור שלי, סיפורו של מי שמצא בקהלת, קירקגור, קפקא וקאמי מדריכים למסע מסעיר על קו-הקץ. אבל מסע שכזה היה תם בטרם הושלם בלית שותפים למשא, בלעדי משפחה, חברים, חוקרים ותלמידים, שברגעי-אמת הושיטו יד, אמרו דברם, והעלו חיוך...
פתח-דבר: על קו הקץ
אם תיאותו להאמין לי, מוטב. אספר עכשיו כיצד אוֹטאביה, עיר של קורי-עכביש, עשויה. ישנה תהום בין שני הרים תלולים: העיר תלויה על בלימה, קשורה לשני הרכסים בחבלים, שלשלאות וגשרים עיליים. מהלכים שם על גבי קורות-עץ, משגיחים יפה שכף-הרגל לא תדרוך בחללים או שנאחזים בחוליות של רשתות-הקנבוס. מתחתנו אין מאומה, בעומק של מאות על מאות מטרים; כמה עננים חולפים שם למטה; בקושי רב ניתן להבחין בתחתית-התהום. זהו בסיסה של העיר: הרשת המשמשת למעבר ולתמיכה. כל היתר, במקום שיתנשא כלפי מעלה, תלוי מלמטה [...] חייהם של תושבי אוטאביה, התלויים על פני התהום, בטוחים כלשהו יותר מחיי תושביהן של ערים אחרות. הם יודעים שהרשת לא תוכל לשאת יותר ממשקל מסוים.
את הדברים הללו שם הסופר איטאלו קאלווינו בפיו של מרקו פולו, הניצב בפני קיסר האימפריה המונגולית, קובלאי חאן, ופורס בפניו מארג מרהיב של ערי ממלכתו, ערים שמהותן נסתתרה מעיניו של השליט הגדול. אחת מאותן ערים היא אוקטאביה, עיר של קורי עכביש התלויה על פי תהום. משל אוקטאביה מספר על קיום בדמות עיר, על איום אבדון בדמות תהום, על ביטחון בדמות רשת. זהו דיוקן דמותה של חברה התופסת את קיומה כתלוי על בלימה, על סף תהום המאיימת בכליה. בתווך, בין הקיום לבין תהום האבדון מצויה רשת הביטחון שעליה נסמכים בני העיר. מבעד לחורים הפעורים בה הם חוזים באבדנם ויודעים – עליהם לעמול כדי לטוות אותה: להכין את החוטים ולהתקין מהם חבלים. שלל חבלים משמשים את בני העיר באותה מלאכה קיומית; אכן, עבורם אלה הם "חבלי קיום" ממש. בני הקהילה תולים בחבלי קיומם, ברשת הביטחון שלרגליהם, את הייעוד הגדול והכבד מכל: נשיאת משקלם שלהם.
"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" אינה מנת חלקה של קהילה זו. כובד משקלו של הקיום והאיום המתמיד מפילים חיתתם על הקהילה. עומס רב נדרשת לשאת רשת הביטחון. ואין זה עניין פעוט, שכן טיבם של חבלים הוא שכושר עמידתם תלוי בחוסנם ובעומס המופעל עליהם. אלה עשויים לעתים להכריעם. החוסן הפנימי נשחק כאשר מתרבות הסתירות ומתעצמים המתחים הפנימיים שמחוטיהם שזורים החבלים. וסכנת הפרימה מוחרפת לנוכח עומס היתר של הקיום עצמו. המתח שבין הרעיון למעשה גוזר זאת, ובה בעת הוא כמו גוזר ופורם את החבלים ועמם את רשת הביטחון. כך מתחוור צדם האפל של חבלי הקיום, מקֶשֶׁר למכאוב. החבלים הופכים לעתים לכבלים. תושבי אוקטאביה נתונים לאי-ודאות, לסָפֵק, חיים את חייהם על קו הקץ.
אך אוקטאביה אינה ורק משל הינה. ואת הנמשל, סָפֵק הקיום הציוני, יפרוס ספר זה ביריעה היסטורית רחבה, שראשיתה באחרית המאה התשע עשרה ואחריתה בראשית המאה העשרים ואחת. ממחוזות הדמיון של קאלווינו אל "עיר המדינה" הלאומית, מתחקה ספר זה אחר התהייה הקיומית המלווה כצל ארוך את קורות העם היהודי בארץ ישראל מראשית הציונות עד ימינו:
האם יש לנו עתיד – האם תשרוד ישראל כמדינה עצמאית, כמדינת היהודים?
ומה בדבר העבר – האם היהודים בישראל היו ועודם חלק מעם יהודי עתיק יומין?
איני מבקש להכריע בשאלות אלה, שהעיסוק בהן הניב הררי מלים; אינספור טקסטים, בהם טורים עיתונאיים, מסות מלומדות וחיבורים אקדמיים, התיימרו להתמודד עם הקושיות הקיומיות האלה ולהציע להן תשובות. ספר זה אינו נמנה עמם. אין בכוונתי לספק מענה כמו נבואי לשאלה אם תתקיים ישראל כמדינה יהודית בעוד יובל או מאה שנה, אלא להתחקות אחר משמעותה של התהייה עצמה, לרדת לעומקו של סימן השאלה, שנדמה כמרחף תמיד מעל קיומו של העם היהודי וגלגולו הציוני, ולפענח את שלל סימני הקריאה שהוצעו והוצבו אל מול אותו סימן שאלה, ובכך – יותר משהצליחו לפתור או לפטור אותו – הוכיחו את תמידיותו.
"צא וראה", כתב הוגה הדעות שמעון ראבידוביץ בשנת לידתה של המדינה, "אין לך כמעט דור בדורות תפוצותינו שלא ראה עצמו והוא אחרון, קץ-ישראל, טבעת-סיום בשלשלתה של האומה. לבו של כל דור [ראה] בהקיץ ובחלום [את] פי תהום-הקץ הפעור לבלעו". ספר זה מלמד שלא רק בתפוצות ולא רק בדורות הרחוקים – כאז כן עתה, וכמו שם כך גם כאן, נמשכים החיים היהודיים על קו הקץ. כך למשל, במאי 1963, שבועות אחדים קודם שהתפטר מראשות הממשלה, חתם דוד בן-גוריון מכתב לנשיא ארצות הברית ג'ון קנדי בסוגיית פרויקט הגרעין הישראלי במילים אלו: "אולי לא יקרה הדבר היום או מחר, אבל אינני יודע בוודאות אם המדינה תוסיף להתקיים אחרי מותי".
מרגע שנבט הרעיון הציוני ועד ימינו לא פסה תהייתם של נושאי המפעל הציוני ומתנגדיו, אם יתמיד המפעל עד שיהא מובן מאליו, נטול ספקות ומונח על מצע של ודאות שלמה. עד היום לא קרה כך, והיהודים הישראלים עודם תופסים את קיומם כתלוי על בלימה. "עַם ישראל חי"? – המשאלה וסימן השאלה ממשיכים לרדוף את החברה היהודית בישראל גם לאחר למעלה משישים שנות ריבונות.
ספק הקיום אינו נחלתו של העם היהודי בלבד. "העמים הקטנים", כתב הסופר הצ'כי מילן קונדרה, "אינם מכירים את התחושה המאושרת של עבר ועתיד נצחיים; הם עברו כולם, ברגע זה או אחר של תולדותיהם, דרך מסדרון המוות; מתעמתים תמיד עם בורותם היהירה של הגדולים, הם רואים את קיומם מאֻיָם באופן קבוע או כמי שמרחף מעליו סימן שאלה; כיוון שקיומם הוא שאלה". אם מרבית העמים תופסים את זהותם כבטוחה ואת עתידם כמבטיח, לא כך "העמים הקטנים", שמבעד לרשת הביטחון עליה נסמך קיומם הם חוזים בתהום האבדן. "עם קטן" אחד שכזה, העם היהודי וגלגולו הישראלי, יעמוד במוקד הספר, אך לא לבדו. בצדו, אך בקצרה, יתייצבו למבחן שני עמים קטנים נוספים: הצרפתים-הקנדים בקוויבק והאפריקנרים בדרום אפריקה. שלושת העמים נושאים, בשיעורים שונים ובזמנים משתנים, את חותמו הכפול של ספק הקיום. כבעלי פני יאנוס הם מביטים אל העבר ואל העתיד, אל "התהום שבפנים" המאיימת על תכולת הזהות ויציבותה, ואל "התהום שמחוץ" הפעורה למרגלות הקהילה ומאיימת על הישרדותה. באמצעות מודל תאורטי חדש, ניתוח תוכן וניתוח שיח מקיפים, בחינה מעמיקה של סקרי דעת קהל ומצאי נרחב של מקורות ראשוניים ומגוון מחקרים, אבקש לשפוך אור על התופעה רבת החשיבות, ולתרום להבנת החברה הישראלית מול פני עבר ועתיד.
הספר מפענח את הקיום הלאומי "על פי תהום": מניין מגיעה תפיסת אי-הוודאות של עמים ביחס לקיומם? מדוע וכיצד היא משתנה במרוצת הזמן? כיצד משפיעים החיים על קו הקץ על אופיה של החברה ועל תוחלתה? הספר טוען שאכן "חיים ומוות ביד הלשון", וליתר דיוק ביד "לשון המוסר": עמים החיים על פי תהום חותרים לרקום רשת ביטחון שאינה עשויה רק מחבלים של עוצמה אלא גם מיצירת לגיטימציה לקיומם – הקניית זכות וטעם לזהותם ולהישרדותם. לדידם לגיטימציה כזו אינה בגדר מותרות או ערך מוסף לקיום מובטח, אלא תנאי הכרחי לקיומם.
[...]
לרכישת עותק קשיח של הספר 
לרכישת מהדורה דיגיטלית של הספר
מתוך הערכות על כתב-היד שהוגש לתחרות פרס בהט
פרופ' אנבל הרצוג, אוניברסיטת חיפה
כתב היד המוצע הינו ניתוח מעניין ואלגנטי של השיח הציוני... המקוריות שבו נובעת ממיקוד ב"ספק-קיום" הרווח בשיח זה, דהיינו, תחושת סכנה מרובת ביטויים המאיימת על קיום המדינה ומייצרת פחד מתמשך מפני חורבן והכחדה. הספר מאגד תיאוריה פוליטית, היסטוריה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה פוליטית [...] כתב היד פותח בפרק מבוא מאיר עיניים שממסגר מושגי יסוד כגון "עם" או "לאום" ומציג תיאוריה של "ספק-קיום" ב"עמים קטנים", דרך דיון בדוגמאות של האפריקנרים וקנדים-צרפתים. הפרק הינו בהיר וטיעוניו מנוסחים היטב. הוא נגיש לקהל רחב של קוראים מושכלים, אך בו בזמן יש בו רציניות ודייקנות של מחקר אקדמי...
הדיון ערני וכתוב היטב. הוא מבוסס על ביבליוגרפיה נרחבת, ומשלב דוגמאות ספרותיות ומקראיות בצורה מתוחכמת. יתר על כן, נושא הספר רלבנטי ביותר לחברה הישראלית היום... הספר הוא מחקר מצוין, שקוראים אקדמאיים והדיוטות כאחד ימצאו בו עניין רב.
פרופ' מוטי גולני, אוניברסיטת תל-אביב
כתב היד שבדיון כאן עוסק בסוגיה שאין מרכזית ממנה תרבותית, פוליטית, מוראלית ומוסרית בקיום ההיסטורי הציוני וזה הישראלי העכשווי. המחבר נוגע, באופן מבריק אם יורשה לי, במובן מאליו הציוני-ישראל. כה מובן מאליו עד ששום דיון מחקרי ממוקד טרם נכתב אודותיו...
הספר הזה עשוי לשמש מדריך חיוני למקבלי ההחלטות – בהנחה שהללו קוראים ספרות מן הסוג הזה. אפשר להתנחם בידיעה שהספר הזה עשוי להיות חובה – ובעיקר בעל עניין רב – לחוקרים וללומדים את הציונות, את החברה הישראלית ואת הסכסוך הפנימי והחיצוני בהם היא שרויה מראשית קיומה.
כתיבתו של המחבר רהוטה, נוטה למליצה במינון נכון הנותן צבע לטקסט קצבי ומרתק. כתיבתו של המחבר מלאה ביטחון ללא שמץ יהירות של מי שהידע שלו רב וכישרונו להכללות על סמך פרטים רבים, ברור ומרשים.
קהל היעד של הספר הזה יכול להיות מגוון, מנוער דרך סטודנטים וחוקרים ועד מקבלי החלטות וכאלה שגורלה של ישראל מטריד אותם. כלומר, רבים מאוד. אני מעז לומר כאן, בזהירות ראויה, שיש בכתב היד הזה גם איכות טיפולית נפשית מסוימת.
סרטונים של הרצאות וראיונות
